החלטה בתיק בר"ע 12322-02-12

1.     לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (השופטת יפה שטיין, ב"ל 22367-05-11), בו נדחה ערעור המבקשת על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי איבה) מיום 29.3.11 (להלן- הוועדה), אשר קבעה כי לא חלה החמרה במצבו הנפשי של המבקש וכי לא ניתן לקשור את מצבו הנפשי היום לתאונה מיום 11.6.67.

2.     הוועדה מושא הבקשה שלפנינו, קבעה, אחר עיון בכל המסמכים שבתיק, כי המבקש בעל מהלך חיים קשה ומסובך עם הרבה אירועים טראומתיים בחיים ואישיות אנטי סוציאלית. הוועדה נתנה דעתה למצבו הנפשי של המבקש בפניה. הוועדה התייחסה לבדיקה נוירו-פסיכולוגית מיום 2.1.11 (להלן - הבדיקה הנוירו-פסיכולוגית), ממנה עלה כי אין עדויות על מצב בתר חבלתי שקשור לתאונה משנת 1967 וכי אין להצביע על גורם מסוים אחד שהביא למצב נפשי מדורדר. הועדה לא קיבלה מסקנות חוות דעת ד"ר פורמן, אשר קושר ישירות את מצב המבקש לתאונה הנדונה. זאת מאחר וד"ר פורמן לא התייחס בחוות דעתו לאירועים טראומתיים אחרים בחייו של המבקש ומשלא עמדו בפניו ממצאי הבדיקה הנוירופסיכולוגית. לאור האמור קבעה הוועדה כי אין החמרה במצבו הנפשי של המבקש וכי לא ניתן לקשור את מצבו הנפשי של המבקש כיום לתאונה מ - 1967. על החלטה זו ערער המבקש לבית הדין האזורי.

3.     בפסק דינו קבע בית הדין האזורי כי לא נמצאה טעות שבחוק בהחלטת הוועדה. בית הדין דחה טענת המבקש לפיה היה על הוועדה להתרשם ממצבו ולא להסתמך באופן גורף על הבדיקה הנוירו-פסיכולוגית. בית הדין ציין כי הוועדה הרפואית מדרג ראשון הפנתה את המבקש לבדיקה נוירו-פסיכולוגית משום שסברה כי אין די בכלים העומדים לרשותה לצורך בחינה יסודית של מצבו הנפשי של המבקש. משכך יפה עשתה הוועדה עת הסתמכה על דו"ח זה במסקנותיה, שכן הסקת מסקנות מבוססות לגבי מצבו הנפשי של המבקש, בזמן הקצר בו מופיע מבוטח לפניה, עלולה להביא למסקנות מוטעות וכי הדבר מעיד על הרצינות שבה התייחסה הוועדה לעניינו של המבקש. בית הדין קמא פסק כי קביעת קשר סיבתי חד משמעי בין מצבו הנפשי של המבקש לבין הפיגוע שאירע, עת המבקש היה בן 14, אינה אפשרית, בנסיבות בהם חייו של המבקש היו רצופים אירועים רב גוניים שכללו גם הפרעת קשב שלא טופלה, אלימות בבית הספר ואלימות במשפחה עם הזנחה רבה. יתר על כן, כך נפסק, תסמונת בתר חבלתית היא המעידה על קשר כזה, ולא נמצא, על פי מסקנות הבדיקה הנוירו-פסיכולוגית, כי המבקש לוקה בתסמונת זו. עוד קבע בית הדין קמא כי הוועדה התייחסה כנדרש לחוות דעת ד"ר פורמן וציינה כי היא אינה מקבלת מסקנתו בעניין קשר סיבתי. הוועדה ביארה מסקנתה. על פסק דין זה הגיש המבקש הבקשה לרשות ערעור שבפני.

4.     בבקשתו פירט המבקש את נסיבות חייו הקשות, ובכללם פיגוע האיבה ואירועים טראומתיים נוספים קשים שעבר. לטענת המבקש, הבעיות הנפשיות והפיזיות שלו החלו בשנת 1970, עת פנה לשיקום אולם אף אחד לא נענה לזעקתו. המבקש טען כי המודעות שלו, בעבר, לפגיעתו הנפשית בעקבות פיגוע האיבה הייתה נמוכה. מסקנת הוועדה, כך לטענת המבקש, בדבר הקשר בין התמכרותו לסמים לבין הרקע המשפחתי, מהווה הוצאת שם רע למבקש ולמשפחתו. עוד מלין המבקש כנגד קביעת הוועדה לפיה לא חל שינוי לרעה במצבו הנפשי, בנסיבות בהם, כך לטענתו, מצבו הנפשי לא טופל מעולם. 

5.     בהחלטתי מיום 25.4.12, הורתי למבקש, לאור טענתו לפיה יש בידו "חוות דעת שאף אחד לא נתן דעתו לחוות הדעת שהיו לי ומסרתי הכל לוועדות", להמציא לבית הדין העתק מחוות הדעת האמורה. בהתאם, המציא המבקש, ביום 8.5.12, מסמכים שונים התומכים, לטענתו, בבקשתו.

6.     לאחר שעיינתי בפסק הדין מושא הבקשה ובחנתי בקשת רשות הערעור וכלל המסמכים המונחים בפני, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, משלא נפלה טעות משפטית בפסק דינו של בית הדין האזורי. לא מצאתי, במסמכים הרפואיים הרבים אותם צירף המבקש, תימוכין לטענה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין המצב הנפשי של המבקש כיום לבין פיגוע האיבה משנת 1967. ההיפך הוא הנכון, המסמכים השונים תומכים בקביעת הוועדה לפיה המבקש עבר טראומות רבות בחייו ומשברים שונים במשפחתו. על האמור אוסיף. מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה כי החלטת הוועדה מנומקת ומפורטת. הוועדה, בהרכב פסיכיאטר, התרשמה ממצבו הנפשי של המבקש ותמכה מסקנותיה בבדיקה מקצועית, שנערכה למבקש. מדובר במסקנה רפואית, אשר לא נפלה בה טעות משפטית המצדיקה התערבות בית דין זה. בשולי הדברים, ובהמשך לטענות המבקש בעניין, יוסב אל לב כי באפשרות המבקש להגיש בקשה לדיון מחדש בעניינו, ככל שמצבו הרפואי, באשר לקטיעת רגל ימין אשר הוכרה כפגיעת איבה, יחמיר.

8.   סוף דבר - הבקשה לרשות ערעור נדחית. אין צו להוצאות.

ניתנה היום ח' סיון  תשע"ב (29 מאי 2012) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: